פוסט שני. או איזו תפילה אומרים לפני שיורקים על ילדה?

יש הרבה התייחסות בימים האחרונים, גם באמצעי התקשורת וגם בקרב הסובבים אותי, בנושא החרדים והדרת הנשים.
ומכיוון שאני לא חזק בהתמודדות עם לחץ חברתי - אז גם אני אוסיף את שני הסנט שלי, שכנראה ילכו לקיצבאות של איזה אברך...

אני חושב שהסיפור התחיל בכלל בבית שמש, כשקבוצה קיצונית שנקראת "סיקריקים" החליטה שלא מקובל עליה שיש בית ספר לבנות קרוב לבתיהם. אני לא יודע מה גורם לאיש מבוגר לירוק על ילדה בת שבע ולקרוא לה פרוצה כי היא לבושה בצורה לא צנועה מספיק לטעמו. אני לא יודע למה בכלל הוא מסתכל על ילדות בנות שבע.
אני קורא על זה, ועל זה שנשים סופגות צעקות וקללות בגלל שהן לא יושבות בחלק האחורי של האוטובוס, ואני לא מבין מה בין זה לבין יהדות. איפה בכלל כתוב על בגדים שחורים? על חבישה של שועלים מתים על הראש באמצע הקיץ? על גברים שבוחרים ללכת עם גרביונים...?

ושיא החוצפה מבחינתי - הזילות של השואה. ההפגנה שהייתה במוצ"ש הייתה שיא השיאים. היה כמעט מצחיק לראות איך הם משווים את עצמם לאותם יהודים שנעונו ונרצחו רק בגלל היותם יהודים (ולא ניצלו על ידי אותו כח עליון שלו הם הקדישו את חייהם בתפילות ותעניות... מה שהיה אמור להיות קריאת השכמה לחזור למציאות).
אז יש שטוענים שבזכות הדת יש לנו חוקים בסיסיים כמו לא לרצוח ולא לגנוב או לאנוס. אבל האם חברה ששואפת לחיות בצורה מתוקנת לא תגיע לבד למסקנה שצריך לאסור את העבירות האלה..?
אנשים שלא רוצים ליפול קורבן לפשעים כאלה לא יבצעו אותם על אחרים.

אין לי בעיה שאנשים יחיו איך שהם רוצים, ומצדי גם יאמינו בליידי גאגא. רק שלא יכפו את זה על אחרים.

לא. זין. דווקא יש לי בעיה. אנחנו במאה ה-21 לעזאזל. אם מישהו בוחר להאמין במשהו - אז חובת ההוכחה עליו. אם הם לא יכולים להוכיח שיש אלוהים או שחייבים לחתוך את הנייר טואלט לריבועים לפני כניסת השבת אחרת נלך לגיהנום או נתגלגל בחיים הבאים לגוף של כלב, אז הם מחוייבים רטרואקטיבית בתשלום מיסים, ארנונה, צבא ומבחני בגרויות על כל השנים שהם לא עשו את זה.

ודיאודורנט. בחייאת. דיאודורנט. כולה 20 שקל. שתי לחיצות בכל צד של בית השחי. ואל תפחדו מאפקט ה"אקס". אף בחורה מפוקפקת לא תרדוף אחריכם.

טוב נו. אז גם לי יש בלוג.

לא שנראה לי שהחיים שלי כל כך מעניינים שהם מצדיקים בלוג - אבל שיהיה.
הרי חשוב להיות כמו כולם. רק עוד לקנות אייפון ומאזדה שלוש.

לפני כמה ימים התחיל חג החנוכה, ובשעות הערב אני שומע מהחנויות שלידי את ברכת הדלקת הנרות ושירי החג מייד אחר כך. חנות אחר חנות. וזה מתקרב. ברור לי שמי שיוזם את זה אלה אנשים שאוהבים ללבוש בגדים שחורים וארוכים גם בקיץ, מגדלים זקן ורחוקים שנות אור מפילוסופיית החיים שלי, שכוללת אכילת כל מה שאני רוצה, אי אמונה בחברים דמיוניים, ואורח חיים שלא מבוסס על חוקים מתקופת הברונזה.
ואכן, אחרי מספר דקות נפתחת הדלת של הסטודיו, ונכנסים שלושה חבר'ה צעירים בחיוך רחב. הם שואלים בנימוס אם אני רוצה להדליק חנוכייה ואני מסרב בנימוס (בדיוק התחלתי לראות את פרק סוף העונה של דקסטר. זה לא היה לעניין).
הם מתעקשים עוד קצת אבל אני לא נשבר ואפילו לא אומר משהו מרושע על רצון חופשי או שירות בצבא. הם טיפה מאוכזבים אבל בכל זאת מציעים לי סופגנייה שראתה כבר זמנים יפים יותר. לפני שאני מספיק למלמל תודה כלשהי הם מבקשים ממני לברך ומניחים לי על הראש (!!!) את הכובע של אחד מהם.
אני לא בטוח מה בדיוק התרחש בלשכת הנשיא קצב אבל לרגע הרגשתי כמו אותה א'.

חג שמח.