טוב נו. אז גם לי יש בלוג.

לא שנראה לי שהחיים שלי כל כך מעניינים שהם מצדיקים בלוג - אבל שיהיה.
הרי חשוב להיות כמו כולם. רק עוד לקנות אייפון ומאזדה שלוש.

לפני כמה ימים התחיל חג החנוכה, ובשעות הערב אני שומע מהחנויות שלידי את ברכת הדלקת הנרות ושירי החג מייד אחר כך. חנות אחר חנות. וזה מתקרב. ברור לי שמי שיוזם את זה אלה אנשים שאוהבים ללבוש בגדים שחורים וארוכים גם בקיץ, מגדלים זקן ורחוקים שנות אור מפילוסופיית החיים שלי, שכוללת אכילת כל מה שאני רוצה, אי אמונה בחברים דמיוניים, ואורח חיים שלא מבוסס על חוקים מתקופת הברונזה.
ואכן, אחרי מספר דקות נפתחת הדלת של הסטודיו, ונכנסים שלושה חבר'ה צעירים בחיוך רחב. הם שואלים בנימוס אם אני רוצה להדליק חנוכייה ואני מסרב בנימוס (בדיוק התחלתי לראות את פרק סוף העונה של דקסטר. זה לא היה לעניין).
הם מתעקשים עוד קצת אבל אני לא נשבר ואפילו לא אומר משהו מרושע על רצון חופשי או שירות בצבא. הם טיפה מאוכזבים אבל בכל זאת מציעים לי סופגנייה שראתה כבר זמנים יפים יותר. לפני שאני מספיק למלמל תודה כלשהי הם מבקשים ממני לברך ומניחים לי על הראש (!!!) את הכובע של אחד מהם.
אני לא בטוח מה בדיוק התרחש בלשכת הנשיא קצב אבל לרגע הרגשתי כמו אותה א'.

חג שמח.